לפעמים בעיה היא הזדמנות… הזוג יעל ותומר (השמות שונו למען שמירה על פרטיות הזוג והמשפחה…), כבר סגרו אצלנו חתונה לפני 3 חודשים לתאריך 2.9.13. אבא של החתן אושפז במצב קשה הורדם והונשם בבית החולים והזוג קיבל החלטה אמיצה לדחות את האירוע, צוות ערוגות בושם החליט לבוא לקראתם, לבטל את האירוע ולהחזיר להם את כל התשלומים שהתקבלו… ובאווירת החגים המתקרבת החלטנו לתרום את התאריך לזוג אחר, ללא תמורה. זוג שבאמת ישכנע אותנו, למה זה מגיע להם…

בכל ימות השנה אנו עורכים חתונות יוקרתיות לקהל שידו משגת… אך תמיד חשוב לזכור גם את אילו שאין להם, אז התחלנו לחפש אחרי הזוג שעבורו נפיק חתונה שלמה במתנה!!!

פנינו לציבור בתכנית הבוקר של קשת, הסיפורים המרגשים החלו לזרום אלינו וקיבלנו עשרות פניות… הסיפורים ששלחתם לנו רגשו אותנו מאוד והיה קשה לבחור בסוף רק זוג אחד. הלוואי והיה ביכולתנו לעזור לכולכם.

לבסוף התקבלה ההחלטה, והנה לפניכם כל הפרטים והסיפור המרגש של עד דמעות של נטלי ונבו שהתחתנו אצלנו ב 2.9.13

 

 

[one_third]חתונה במתנה הסיפור המלא[/one_third]

[one_third]הזוג שריגש וזכה בחתונה[/one_third]

[one_third_last]סיקור החתונה בחדשות 2[/one_third_last]

 

זה המכתב שזיכה זוג מאוהב בחתונה ע"ח אולם האירועים ערוגות הבושם. התרגשנו איתם והחלטנו לשתף ולרגש גם אתכם:

"אני פותחת עיניים פתאום, בפחד, משהו לא טוב קורה. אני במיטה, יש אור יום מהחלון, מוריה נכנסת בסערה.
נטי, היא אומרת לי. היא מבטיחה לי שהכל יהיה בסדר ואומרת לי לא לדאוג, הרבה פעמים. כואב לי ממש. אני לא יודעת למה.
יש לה את הדיבור הזה, המהיר, הרהוט, שהיא כמעט ולא נושמת בין מילה למילה. ארבעים וקצת קילו של כוח. של עמידה בתנאי לחץ מחמירים. הדיבור הזה יוצא לה כשהיא על סף, ככל שיש יותר לחץ בפנים, היא בשליטה יותר מבחוץ. בדיוק כמוני. אחרת מי בכלל היה רואה את זה. אבא שלי נכנס אחריה. הוא נראה מודאג. הוא אף פעם לא נראה מודאג, אז זה בטוח חמור מה שקורה כאן.
אני לא מוציאה מילה. אני לא יודעת למה. אני מרימה יד לחזה, זה מרגיש כמו זכוכיות. מוריה לוקחת תיק ומכניסה לתוכו בגדים שלי, אבא מדבר בפלאפון. משהו בגרון חונק אותי, לוקח לי אויר. אני מאבדת הכרה.
העיניים שלי כבדות, לא בטוחות שהן רוצות להיפתח, מהקצת שאני מצליחה לראות אני במקום אחר, במיטה אחרת. בית חולים. אני רואה מטושטש. אני שומעת צפצוף ממכשיר שמחובר אליי.
כואב לי. ממש. אני לא יודעת למה. אני רואה דרך הוילון שרופא ניגש לאבא שלי ולמוריה, חלוק לבן, כתפיים רחבות, הם נעמדים ומסתכלים עליו במבט שואל, הם דואגים. אני רואה את זה.
הוא לוחש, היא תהיה בסדר, זה ייכאב לה, פשוט, הלב שלה נשבר. מוריה נבהלת, ממהרת לשים יד על הפה.
אני פותחת עיניים, פתאום, בפחד. משהו לא טוב קורה.
אני חולמת את החלום הזה כבר שנים. אותו חלום בדיוק. כשאני קמה ממנו, לוקח לי זמן לראות. לוקח לי זמן להרים את היד ולנגב את הדמעות, לוקח לי זמן.
קוראים לי נטלי, סליחה שאני שולחת לכם את הסיפור כל כך מאוחר… חברים שלי ניסו להפתיע אותנו ולשלוח לכם את הסיפור וביקשתם שאני אפנה אליכם ישירות אז לא הייתה להם ברירה אלא לספר לנו:) איזה דבר מדהים אתם עושים כאן… כל הכבוד…
זה הסיפור שלי:
אני בת בכורה מתוך 3 בנות, הבת של רוני וציפי. כשהייתי בת תשע חזרנו הביתה לאריאל מקידוש וארוחת ערב משפחתית אצל סבתא שלי, זה היה ערב שישי כמעט חצות. אבא נהג, אימא ישבה לידו, אחותי הקטנה ישנה על כל הספסל האחורי של הטנדר מיצובישי שלנו ואני, קטנטונת, בין אימא לאבא יושבת על קצה הספסל האחורי באמצע. על כביש חוצה שומרון שכבו בצד הדרך שלושה מחבלים שחיכו לנו חמושים, ופתחו עלינו בירי. אני זוכרת את הכל, אני זוכרת שאבא לחץ על הגז ונסע מאוד מהר, אני זוכרת שהוא ביקש ממני לא לבכות, אל תבכי נטי אל תבכי, את הראש של אימא שמוט לאחור ואת הדם שהרטיב את השיער שלה, אותו דם שהייתי ספוגה בו כולי, אני זוכרת את הריח ואת הזכוכיות השבורות ששרטו לי את הזרועות ואת הפנים. אבא עצר בצד הדרך בערך עשר דקות אחרי, במאהל צבאי שהיה באזור ברקן, החיילים רצו לרכב המחורר שלנו, אבא נישאר עם אימא וצעק שיזמינו אמבולנס, החיילים הוציאו אותי ואת אחותי הקטנה מהרכב, ספוגות דם ודמעות. הסתכלתי אחורה ראיתי את אימא שלי עם הראש שמוט לאחור, פה פתוח, שיער רטוב. היא הייתה בהריון, בחודש חמישי. וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אימא שלי.
מה שקרה לנו באותו לילה היה התחלה של חיים ארוכים מאוד של כאב של עצב ושל צער… אין דבר בחיי שלא נגעו בו הרסיסים של הלילה הזה.
הלב שלי נשבר עשרות אלפי פעמים, עשיתי מליון טעויות ולקח לנו נצח להגיע למקום שבו אנחנו היום. יש לי אבא מדהים, טהור שכולו לב. לא הייתי כאן בלעדיו. ואחות שאין עוד אף אחת כמוה בעולם, שלא דומה לאף אחת אחרת. ואני מוקפת בחברים שאין לי מילים לתאר אותם…
לפני חמש שנים וקצת יצאנו לטייל כל החבר׳ה בצפון, פארק הירדן. לטיול הזה הצטרף נבו. אני רק יכולה להגיד שברגע שראיתי אותו הבנתי שזה חזק ממני ושיש בו משהו שהוא שלי. כמו מראה. יש דברים שהם בשמיים. מכתוב. זה אחד מהדברים האלו. שלוש שנים אחרי זה נפגשנו רק שנינו והעברנו ערב מהסרטים… ובמשך החצי שנה שאחריי היינו ביחד ואף אחד לא ידע… אבל זה לא היה שם עדיין. נשבר לי הלב, קמתי והלכתי. לפני שלושה חודשים ניפגשנו שוב, ומאז אי אפשר להפריד בינינו. אתמול ביום הולדתי ה 29, הוא ביקש שאהיה אישתו. הוא האיש הכי יפה והכי מושלם בעולם. אני מאוהבת בו כבר חמש שנים, לא משנה מה עברנו או עם מי הייתי הוא תמיד היה הדבר הראשון שחשבתי עליו בבוקר והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שנרדמתי. הוא חלום שהתגשם בשבילי. כתבתי לכם כל כך הרבה שאני מרגישה צורך לבקש סליחה על החפירה…
אנחנו גרים באריאל, נבו עובד בשיפוצים, גבר גבר:)
אני סיימתי שנה שניה ללימודי עיצוב אופנה… ואנחנו כל כך תפרנים… אבל מאוהבים עד אינסוף בלי גבולות ובלי תנאים. אני אשמח שתבחרו בנו, אבל אני גם אשמח עד השמיים בשביל כל זוג אחר שתבחרו. מבטיחה לכם.
תודה שקראתם, תודה שאתם עושים כזה טוב אתם אנשים נדירים.
נטלי